החלטה בתיק ע"א 8886/12

           במסגרת ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בתיק א' 227/05 מיום 21.10.2012, הוגשה הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור.

           המשיבות הן חברות בניה, אשר ביצעו עבודות בניה במסגרת פרויקט לבניית 570 יחידות דיור בשתי שכונות בישוב שלומי. העבודות בוצעו על פי הסכם פיתוח שנכרת בין כל אחת מהמשיבות ומשרד הבינוי והשיכון.

           המשיבות הגישו, ביום 1.12.2004, לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כנגד המבקשת, לפיה בעת שקיבלו את היתרי הבניה, גבתה מהן המבקשת, שלא כדין, היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות. לטענת המשיבות, עבודות הביוב והנחת צינורות המים בוצעו על ידי משרד הבינוי והשיכון ומשרד הבינוי והשיכון גבה מהן תשלומים עבור ביצוע עבודות אלה. לפיכך, טענו המשיבות, כי המבקשת לא היתה רשאית לגבות מהן את התשלומים שבמחלוקת ולכן בתביעתן עתרו המשיבות לכך שהמבקשת תחויב להשיב לכל אחת מהן את סכומי הכסף שלטענתן נגבו מהם שלא כדין. בסך הכל עתרו המשיבות לחייב את המבקשת להשיב להן סכום של 2,616,946 ש"ח.

           בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבות בכל הנוגע לתשלומי היטל הביוב ששולמו על ידן ודחה את תביעתן להשבת אגרת הנחת הצינורות. בפסק הדין חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיבות את הסכומים המפורטים בו.

           בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, בפסק דינו, כי התקנת הביוב הציבורי נעשתה על ידי משרד הבינוי והשיכון והמשיבות שילמו למשרד הבינוי והשיכון עבור התקנת הביוב הציבורי. לכן המסקנה המתבקשת מכך היא, כי המבקשת לא היתה זכאית לדרוש מהמשיבות תשלום עבור היטל ביוב ציבורי. עוד קבע בית המשפט, כי מאחר ומעדותו של מר שמואל רוזנגרטן, גזבר המבקשת, עלה שהמבקשת לא חייבה את המשיבות באגרת הנחת צינורות בשיעורים המלאים והביאה בחשבון את העובדה שהצנרת בתחומי התוכניות הונחה על ידי משרד הבינוי והשיכון ועדותו בעניין זה לא נסתרה, ומאידך לא ניתן לחשב מה היו הסכומים ששילמו המשיבות למשרד הבינוי והשיכון כדי לדעת האם הסכומים החלקיים שנגבו מהמשיבות משקפים את אגרת הנחת הצינורות שבסופו של דבר היה עליהן לשלם, החליט בית המשפט לדחות את תביעת המשיבות בנושא אגרת הנחת הצינורות.

           על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, במסגרתו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור, היא הבקשה שלפני. בבקשה טוען בא כוח המבקשת, כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן החיובים החלקיים בהיטל ביוב כלל לא נסבו על רכיב מערכת הביוב שהונחה בתוככי המתחם. חלק זה של המערכת שהינו "ביב ציבורי" כהגדרתו בחוק הביוב מומן מדמי הפיתוח. החיובים החלקיים נועדו לטובת השתתפותן של המשיבות בעלות יתרת רכיבי מערכת הביוב הציבורית שהינם הביב המאסף, המתקנים ומכון הטיהור. אלו לא היוו את מושאים של דמי הפיתוח ששילמו המשיבות. רכיבים אלו של המערכת דינם שיממונו במלואם מתקבולי היטל הביוב לפי שיעורם בחוק העזר. החיובים החלקיים שהושתו על המשיבות הינם פחותים בסכומיהם מסכום החיוב שהיה עליהן לשאת בהם בגין שלושת רכיבי תשתית והיטל אלו. מכאן, עוד טוען בא כוח המבקשת, כי דין התביעה להשבת חיובים אלו בהיטל ביוב היתה להידחות מקל וחומר ודווקא על יסוד מסקנתו והכרעתו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו לגבי החיובים בהיטל המים. עוד טוען בא כוח המבקשת, כי כאמור בפסק הדין, על המבקשת להשיב למשיבות סכום העולה על 2 מיליון ש"ח (לטענת המשיבות התשלום הינו סכום העולה על 3 מיליון ש"ח) ובמונחים של המבקשת מדובר, ללא ספק, בסכום עתק, שיקשה עד מאוד על המבקשת ועל קופת הציבור לשאת בו בלא שיגרמו נזקים ממשיים לתפקוד המועצה עד כדי שיתוק פעילותה. המועצה הינה גוף ציבורי המתנהל על בסיס תקציב קבוע מראש ולפיו מכלכלת היא את צעדיה ומקצה משאביה לשירותים אותם היא מספקת לתושביה. לטענת בא כוחה, המועצה סיימה את שנת הכספים החולפת בגירעון כספי ניכר העולה על 3 מיליון ש"ח. בנסיבות אלה, המועצה נמצאת בתהליך של הבראה ובהסדר התייעלות בליווי משרד הפנים. מנגד, הסכומים בהם מדובר, אינם סכומים להם מצפות המשיבות או הנחוצים להן לצורך תפקודן השוטף. מדובר בסכומים ששולמו על ידן לפני למעלה מעשור שנים, לגביהם התנהלו הליכים משפטיים ממושכים ואין לראות מה נזק ייגרם למשיבות אם ימתינו עוד תקופה קצרה עד להכרעה בערעור. לחילופין, טוען בא כוח המבקשת, כי באם בית המשפט לא ייעתר לבקשתה, הרי שבשל מצבה הכלכלי הקשה, היא לא תוכל לשלם את הכספים בהיקף המדובר מן הרגע אל הרגע, שכן סכומים אלה אינם מצויים בקופתה ועליה לפנות למשרד הפנים על מנת לגייסם. משכך, מבקשת היא ליתן לה פרק זמן של 4 חודשים הדרושים לה כדי לבצע את פסק הדין.

           מנגד, מתנגדים באי כוח המשיבות לבקשה ומבקשים לדחותה. לטענתם, הבקשה אינה מגלה עילה כלשהי לסטייה מהכלל בדבר ביצוע מיידי של פסק הדין ומכל מקום המבקשת לא השכילה להצביע על עילה שכזו. לטענתם, סיכויי הערעור קלושים ואף בית המשפט המחוזי עשה חסד עם המבקשת כאשר פסק לטובתה כי אינה חבה בהשבת היטל הנחת צנרת המים שגבתה מהמשיבות. כמו כן טוענים באי כוח המשיבות, כי העובדה שמצבה הכלכלי השוטף של המבקשת "טוב יותר" או "טוב פחות" אינה סיבה המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין שעניינו כספי היטלי פיתוח שנגבו בניגוד לדין, שכן אינם קשורים כלל ועיקר למצבה הכלכלי ולתקציבה השוטף של המבקשת, אלא לקופת היטלי הפיתוח שעל פי חוק הינה "קופה" נפרדת ושונה. לבסוף הם מוסיפים וטוענים, כי המבקשת לא הוכיחה כי תינזק אם יקוים פסק הדין עתה ואף לא הוכיחה, כי לא תצליח להיפרע ממי מהמשיבות.

           לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

           הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". כך קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. משמע, אין די בהגשת ערעור או בהכרזה על כוונה להגיש ערעור על-מנת לעכב את ביצוע ההחלטה. כך למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ(5) 403).

           יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 670:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

           אשר לעניינה של המבקשת - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבות בעיכוב ביצוע החיוב הכספי לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכב התשלום הכספי, ידן של המשיבות על העליונה. טענות המבקשת מסתמכות בעיקרן על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי וכידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים ושמעה את העדים, אלא אל ורק במקרים חריגים (ראו ע"א 3601/96 בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582). אשר למאזן הנוחות, הגם שמדובר בסכום נכבד שעל המבקשת להשיב למשיבות, אני סבור, כי המבקשת לא הוכיחה, כי למרות שמדובר בחיוב כספי ייגרם לה נזק בלתי הפיך וכי לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיבות במידה והמבקשת תזכה בערעורה. כמו כן נראה, כי המבקשת לא הוכיחה טענתה, לפיה ייגרם לה נזק בלתי הפיך מביצועו המיידי של פסק הדין. מטעמים אלה כולם, לא מצאתי עילה, המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור.

           אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

           המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח.

           ניתנה היום, ב' באדר התשע"ג (12.2.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il